תוספת הכנסה המתבססת על חוות דעת כלכלית המיוחסת כדיבידנד לבעלי המניות על פי חלקם
ע"מ 30567-02-16
11.9.2020
רקע: שלושת המערערים היו בעלי מניות בחלקים שווים בשתי חברות אשר עסקו בתחום המזון: ניהול מסעדה, דוכן מכירה ואולם אירועים. המשיב (פקיד שומה חדרה) פסל את ספרי החברות והוציא להם שומה על פי מיטב השפיטה – המשיב קבע לחברות תוספת הכנסה המתבססת על חוו"ד כלכלית וראיות בדבר היקף הרווחים (האמיתי לשיטתו) של החברות. בנוסף קבע המשיב, כי תוספת ההכנסה של החברות יש ליחס כדיבידנד לבלי המניות לפי חלקם היחסי בחברות.
טענת המערערים: המשיב שגה עת קבע, כי את תוספת ההכנסה של החברות ניתן לייחס לבעלי המניות כדיבידנד. לטענתם, מעולם לא התקבלה החלטה על חלוקת דיבידנד וכי ככל שיקבע כי לחברות הכנסות נוספות שלא דווחו, יש לחייב בגינן רק את החברות.
טענת המשיב: לטענת המשיב, הואיל וההכנסות העודפות לא מצאו דרכן לחשבונות החברות ולדיווחי החברות על הכנסות, יש לקבוע, כי החברות העבירו את ההכנסות העודפות לבעלי המניות.
החלטת בית המשט: פקודת מס הכנסה מכירה בחלוקת רווחים לבעלי המניות כמקור לחיוב במס (סעיף 2(4) לפקודה). תכלית ההוראות בדבר מיסוי דיבידנד היא למסות חלוקת רווחים שכבר שולם
עליהם מס על ידי החברה ואשר אינם בבחינת תקבול הוני. לפיכך, קבע המחוקק כי חלוקה זו תחויב במס מופחת. במקרה דנן, זקיפת הכנסות החברה לבעלי המניות נועדה להתאים את המס למציאות ולפיה הכנסות החברה הועברו כטובת הנאה לבעלי המניות. יש לציין, כי העברת ההכנסות כדיבידנד לבעלי המניות, יכולה להיעשות בדרכים שונות והעדרה של החלטה על חלוקה כנדרש לפי סעיף 302 לחוק החברות אינה שוללת את האפשרות שהעברת הכספים או הנכסים לבעלי המניות תוגדר חלוקת דיבידנד לצורך חבות המס. לאור האמור קבוע בית המשפט, כי קביעת המשיב, הינה הגיונית ומתחייבת מכלל הראיות ועל כן דוחה בית המשפט את עמדת המערערים.
רקע: שלושת המערערים היו בעלי מניות בחלקים שווים בשתי חברות אשר עסקו בתחום המזון: ניהול מסעדה, דוכן מכירה ואולם אירועים. המשיב (פקיד שומה חדרה) פסל את ספרי החברות והוציא להם שומה על פי מיטב השפיטה – המשיב קבע לחברות תוספת הכנסה המתבססת על חוו"ד כלכלית וראיות בדבר היקף הרווחים (האמיתי לשיטתו) של החברות. בנוסף קבע המשיב, כי תוספת ההכנסה של החברות יש ליחס כדיבידנד לבלי המניות לפי חלקם היחסי בחברות.
טענת המערערים: המשיב שגה עת קבע, כי את תוספת ההכנסה של החברות ניתן לייחס לבעלי המניות כדיבידנד. לטענתם, מעולם לא התקבלה החלטה על חלוקת דיבידנד וכי ככל שיקבע כי לחברות הכנסות נוספות שלא דווחו, יש לחייב בגינן רק את החברות.
טענת המשיב: לטענת המשיב, הואיל וההכנסות העודפות לא מצאו דרכן לחשבונות החברות ולדיווחי החברות על הכנסות, יש לקבוע, כי החברות העבירו את ההכנסות העודפות לבעלי המניות.
החלטת בית המשט: פקודת מס הכנסה מכירה בחלוקת רווחים לבעלי המניות כמקור לחיוב במס (סעיף 2(4) לפקודה). תכלית ההוראות בדבר מיסוי דיבידנד היא למסות חלוקת רווחים שכבר שולם
עליהם מס על ידי החברה ואשר אינם בבחינת תקבול הוני. לפיכך, קבע המחוקק כי חלוקה זו תחויב במס מופחת. במקרה דנן, זקיפת הכנסות החברה לבעלי המניות נועדה להתאים את המס למציאות ולפיה הכנסות החברה הועברו כטובת הנאה לבעלי המניות. יש לציין, כי העברת ההכנסות כדיבידנד לבעלי המניות, יכולה להיעשות בדרכים שונות והעדרה של החלטה על חלוקה כנדרש לפי סעיף 302 לחוק החברות אינה שוללת את האפשרות שהעברת הכספים או הנכסים לבעלי המניות תוגדר חלוקת דיבידנד לצורך חבות המס. לאור האמור קבוע בית המשפט, כי קביעת המשיב, הינה הגיונית ומתחייבת מכלל הראיות ועל כן דוחה בית המשפט את עמדת המערערים.