[הבהרה: הסכמי שומה הם הסכמי פשרה שבמסגרתם מגיעים הנישום ורשות המס להבנות באשר לשאלת החבות במס, היקפה, זהות החייב במס ושיעור המס. הסכמים אלו, יכול שיכללו במסגרתם גם הסכמות בנוגע לגובה הריבית שתחול או לגבי אופן תשלום המס. למעשה, במסגרת הסכמי השומה, רשאים הנישום ורשות המס להגיע להבנות לפי מיטב הבנתם והסכמתם, בכפוף לכך שהסכמות אלו עומדות בהוראות הדין ואינן סותרות את תקנת הציבור.

כשמם כן הם - הסכמי פשרה בנויים על ויתורים הדדיים משני צידי המתרס, תוך שכל צד לוקח בחשבון את הסיכונים והסיכויים המונחים לפתחו. במסגרת הסכם פשרה הצדדים "סוחרים בסיכון" - ביחס לעובדה או תחולת הלכה משפטית - וזאת על מנת להגיע לתוצאה אופטימלית עבור שני הצדדים, יותר מזו שהיו עשויים להשיג, לשיטתם, לאחר ניהול הליך משפטי].

הסכמי פשרה ככלל - ובפרט הסכמי שומה - הם הסכמים רצויים. הסכמים אלו, שבהם מגיעים הרשות המנהלית והאזרח להבנות, מחוץ לכותלי בית המשפט, הם יעילים ומביאים לחסכון בזמן שיפוטי ובמשאבי ציבור, כמו גם במשאביו האישיים של הפרט. על כן, סטייה מהסכמים אלו תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד. הדעת נותנת, שהסכמות שהתגבשו לאחר משא ומתן משמעותי ורציני בין הצדדים, במסגרתו שיקלל כל צד את נקודות החוזק והחולשה שלו בקשר עם הסוגיה שבמחלוקת, וכן את ההיבטים הכלכליים, המשפטיים והתדמיתיים של החלטתו - ייצרו הסתמכות עבור כל צד, כי המחלוקת הסתיימה. על כן, לא יהיה זה ראוי לשוב ולהעלות מן האוב את המחלוקת בשלב מאוחר יותר.

עם זאת, אין לומר כי בשום מצב לא ניתן יהיה לבטל הסכמי שומה. בראש ובראשונה, ניתן לשקול פתיחת הסכם שומה מחמת פגם ברצון על-פי הדין הכללי החולש על חוזים (בהיותם של הסכמי השומה הסכמים לכל דבר ועניין) - ובראשו חוק החוזים (חלק כללי) וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). כמו כן, חוקי המס מסדירים גם הם, הוראות ספציפיות המאפשרות לשוב ולעיין בשומה (כך למשל סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין או סעיף 147 לפקודת מס הכנסה). בנוסף ראוי לציין, כי לצד דיני החוזים הכלליים, חלים על הסכמי פשרה עם רשות מנהלית גם כללי המשפט הציבורי, אשר מקנים לרשות השלטונית את היכולת להשתחרר מהסכמות מכוח דוקטרינת "ההשתחררות המנהלית". דוקטרינה זו קובעת, כי רשות מנהלית רשאית להשתחרר מהתחייבויות או הסכמות שנתנה, אם אינטרס הציבור מצדיק זאת - ומבלי שהשתחררות זו תיחשב כהפרת חוזה. מדובר אפוא, באיזון זהיר בין עקרון קדושת החוזה לבין עקרון אפקטיביות הממשל והיותה של הרשות נאמן הציבור, אשר כפופה לדיני הסבירות והמידתיות.

כאשר נכרת הסכם שומה בין נישום לבין מנהל מיסוי מקרקעין והנישום מבקש לתקן את הסכם השומה בטיעון של פגם ברצון, ומנהל מיסוי מקרקעין מסרב לתקן את הסכם השומה בין הצדדים - אזי פתוחה הדרך בפני הנישום לחלוק על סירובו זה של מנהל מיסוי מקרקעין. כעולה מההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון הן בעניין קבוצת חברות שמעוני והן בהלכת מחלב המסלול הדיוני לתקיפת החלטתו של מנהל מיסוי מקרקעין הוא באמצעות הגשת המרצת פתיחה או עתירה לבג"צ.

בקשה לפתיחה ותיקון הסכם שומה, בין אם הוגשה לפי בקשת הפרט או בין אם מיוזמתה של רשות המס, עומדת בסתירה לעקרון סופיות הדיון וסופיות השומה ואף סותרת את עקרון היסוד בדבר כיבוד הסכמים. פתיחת הסכם שומה לאחר שהגיעו הצדדים להבנות בעקבות משא ומתן ארוך, גם אינה מתיישבת עם חובת ההגינות, המוטלת על הרשות ועל האזרח כאחד.

אכן, אין מדובר בחובת הגינות סימטרית, ונקודת המוצא היא שהרשות חבה בחובת הגינות מוגברת כלפי האזרח, בעוד שהוא, חב בחובת הגינות מצומצמת יותר. אף על פי כן, חובת ההגינות מחייבת, כי הצדדים שניהם ינהגו האחד בשני בתום לב.

כך למשל, אין הרשות רשאית לפתוח הסכמי פשרה אם הפרט שינה מצבו לרעה וייגרם לו נזק משמעותי עקב כך. מהצד השני, אין זה מתקבל על הדעת שרשות תהיה נתונה לגחמות או לתנודתיות בעמדותיו של הפרט, ככל שישנה את דעתו חדשות לבקרים. על כן, במסגרת חובת ההגינות, אין האזרח רשאי להתכחש להתחייבויות שנטל על עצמו כלפי הרשות או להסתיר מידע חיוני להסכמות.