רקע: בשנת 2011, צבר המנוח הפסד מעסק ומשלח יד והפסד הון. בשנת 2012 נפטר המנוח ובסמוך לכך ניתן צו ירושה לפיו ירשו המערערות חלקים מעיזבונו של המנוח.

1. בשנת 2012הגישה אחת היורשות (להלן: "יורשת א'") דוח על הכנסותיה ממשכורת ומעסק. בשנת 2013 הגישה יורשת א' בקשה לתיקון הדוח לשנת 2012, במסגרתה ביקשה לכלול את ההפסד מעסק ומשלח יד וכן את הפסד ההון שירשה מהמנוח . בשנת 2017, דחה פקיד השומה את בקשתה של יורשת א' בטענה כי אינה רשאית לכלול בדוחותיה הפסדים מועברים.  

2. בשנת 2012,דיווחה אחת היורשות (להלן: "יורשת ב'") על הפסד עסקי (בשל הוצאות שניכו מהכנסותיהם) ובנוסף דרשה לכלול את ההפסד מעסק ומשלח יד וכן את הפסד ההון שירשה מהמנוח. פקיד השומה דחה גם דוח זה וקבע כי אין להכיר בהוצאות שנוכו ואין לכלול בדוח הפסדים שצבר המנוח.

טענת המערערות: הפסדים צבורים בידי נישום מהווים"נכס" (ע"א 8876/09 ו- 3180/03). פרשנות תכליתית מובילה למסקנה שהזכות לקיזוז הפסדים מהווה חלק מעיזבונו של מוריש, המתיישבת עם עקרונות בסיסיים של צדק והגינות.

החלטת בית המשפט: מפירוט העובדות שאינן במחלוקת עולה, כי המנוח צבר הפסדים מעסק אותם לא הספיק לנצל טרם מותו, וכעת מבקשות המערערות לנצל הפסדים אלה להפחתת המס בו הן חייבות בדין הכנסותיהן. תכלית ההכרה בהפסד במישור הכלכלי עסקי, היא בשל היוזמה ונטילת הסיכון של יוצר ההפסד. בשל  תכונותיו, כישוריו והפוטנציאל שלו עצמו, בשל יכולתו להפוך את העסק לעסק מצליח ואגב כך להניע את הפעילות הכלכלית במשק ולהעשיר את קופת המדינה בדרך של תשלום מס – תכלית זו אחוזה בו ולא ביורשיו. נוכח כל האמור, נראה כי אין להתיר למערערות לקזז את ההפסדים מעסק והפסדי ההון  שהיו למנוח, וככל שיש טעמים להתיר קיזוז כאמור, על המחוקק לדון בעניין ולפעול לתיקון הוראות הפקודה כפי שימצא לנכון. הערעור נדחה.