רקע: העוררים קיבלו במתנה מקרוביהם זכויות במקרקעין – מקרקעין שנחתמה לגביהם עסקת קומבינציה, במסגרתה התחייב קבלן/ יזם לנותני המתנה, לבנות דירות מגורים.

טענת הצדדים: לעמדת העוררים - המדובר בזכות במקרקעין שאינה דירת מגורים ולכן בהתאם להוראות תקנה 2(1א)לתקנות מיסוי מקרקעין, יש לחייבם במס רכישה בשיעור של 5% בלבד משווי המכירה. מנגד,לעמדת המשיב – המדובר ברכישה של דירת מגורים ולכן בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק מיסוי מקרקעין, יש לחייב את העוררים במס רכישה בשיעור 8%.

[הבהרה: בעת רכישת דירת מגורים שהיא דירתו היחידה של הרוכש, שיעור מס הרכישה עולה ב-5 מדרגות, כאשר בראשונה אין כל חבות במס רכישה, ולאחריה עולות המדרגות באופן מדורג. מנגד, בעת רכישת דירת מגורים שאינה דירתו היחידה של הרוכש חלים שיעורי מס רכישה גבוהים יותר].

השאלה המשפטית: האם התחייבות של היזם/ קבלן להביא לסיום הבניה, היא "התחייבות מצד המוכר"ואם לאו – בהתאם לפרשנות "דירת מגורים" בסעיף 9(ג) לחוק מיסוי מקרקעין. נבהיר, כי התשובה לשאלה זו תגזור את אופי הזכות במקרקעין שרכשו העוררים.

וועדת הערר: עיון בהגדרה שקבע המחוקק  למונח "דירת מגורים" לצורך מס רכישה,מלמד באופן ברור כי המחוקק ביקש לתת למונח זה פרשנות מרחיבה, הנותנת משקל רב לזיהוי הנכס שעתיד להיום מוקם על המקרקעין. זהותו של הנכס שנרכש צריכה להיקבע לפי מהותו. במקרה דנן, אין המדובר ברכישה של זכות במקרקעין גרידא, אלא ברכישה של זכות במקרקעין אשר צמודות לה אגד זכויות הכוללות התחייבות למסירת דירה מושלמת – המוכרים המחו לעוררים את זכויותיהם כלפי היזם, כך שאם היזם לא היה עומד בהתחייבויותיו ולא היה משלים את הבניה, הייתה לעוררים כלפיו זכות תביעה. לאור האמור, דוחה וועדת הערר את הערר.