לפקיד השומה מסורה הסמכות לסווג תשלומים המוצגים כתשלומי דיבידנד באופן שונה לצרכי מס, בהתאם למהות האמיתית של התשלומים ולתכלית הפקודה, ולקבוע כי מדובר בתשלומים ממקור הכנסה אחר. בהתאמה לאמור, פקיד השומה רשאי לסווג תקבולים המוצגים כהלוואה או שכר עבודה כדיבידנד לצרכי מס.

נדגיש, כי בהלכה הפסוקה נקבע, כי פקיד השומה אינו חייב לקבל את אופן הצגת התשלום על ידי החברה ובעלי מניותיה, ורשאי הוא לבדוק את מהותם האמיתית של התשלומים, האם מדובר בדיבידנד, או שמא בהטבה לעובד תמורת שירותיו לחברה. גם אם התשלום נעשה תוך הקפדה על הפרוצדורה הקבועה בדיני חברות לחלוקת דיבידנד אין כל הכרח כי מדובר בדיבידנד לצרכי מס.

וכך גם להפך. מקום שרווחים שעמדו לחלוקה חולקו בצורת שכר, ריבית או הטבות אחרות, במטרה לחסוך במס (כגון בדרך של ניכוי הוצאה בחברה לצורך הקטנת ההכנסה החייבת), רשאי פקיד שומה לראות בחלוקה זו חלוקת דיבידנד לצרכי מס, גם אם כונו התשלומים על ידי החברה בשם אחר.

מהאמור אנו למדים, כי השאלה האם תשלום מסוים ייחשב כדיבידנד או באופן אחר, תלויה במהותו של התשלום. כך למשל (דוגמה מהפסיקה), במקרה בו הלוואה ללא ריבית שניתנה על ידי החברה לבעלי השליטה סווגה על ידי פקיד השומה כדיבידנד.