[הבהרה: סעיף 20א לפקודת מס הכנסה מאפשר להכיר בהוצאות מחקר ופיתוח באופן שוטף או בפריסה על פני שלוש שנות מס וזאת כאמצעי לעידוד הקצאת משאבים כלכליים לפעילות מו"פ. נבהיר, כי ללא סעיף 20א לפקודה, הוצאות מו"פ היו נחשבות להוצאות הוניות שאינן ניתנות לניכוי באופן שוטף].

המחלוקת המשפטית לעניינו: המשיב(פקיד שומה חולון) חייב את חברת הבת בגין הכנסת ריבית רעיונית לפי סעיף 3(י)לפקודה – לטענת המשיב המערערת העמידה כספים לשימוש חברת האם שלה.

החלטת בית המשפט: אין חולק כי לעניין הפעלת הוראות סעיף 3(י) לפקודה התקיימו בין חברת הבת ובין חברת האם "יחסים מיוחדים". ההכנסה הנזקפת לחברת הבת על פי סעיף 3(י) לפקודה בגין הפרשי הריבית היא הכנסה רעיונית פרי יצירת דיני המס, שאיננה קיימת במציאות המסחרית או בחשבונאות הפיננסית. כזכור, חברת הבת לא חייבה את חברת האם בריבית בתמורה להעמדת מיליוני השקלים לרשותה, ובשל עובדה זו חלו הוראות סעיף 3(י). יוער,כי בסעיף 3(י) המונח "הלוואה" מוגדר באופן רחב "לרבות כלחוב". במקרה דנן, אין ספק כי על פי הדוחות הכספיים של חברת הבת, חברת האם הייתה חייבת לה כספים. בית המשפט גם שולל את טענת חברת הבת, כי אין תחולה לסעיף3(י) לפקודה, היות וחברת הבת וחברת האם מגישות דוחות מס מאוחדים בהתאם לחוק עידוד התעשיה (מסים). סעיף 24 לחוק עידוד תעשיה (מסים) מורה אותנו, כי לאחר חישוב ההכנסה החייבת או ההפסד של חברת הבת בשנת מס פלונית, תוצאה זו תיוחס לחברת האם (בנוסף להכנסה החייבת או ההפסד של חברת האם עצמה). כידוע היתרון הבולט בהגשת דוחות מאוחדים לפי החוק האמור הוא היכולת לקזז הפסד שנוצר בידי חברה אחת כנגד הכנסה חייבת (חיובית) שנוצרה בידי חברה אחרת – דבר שמביא לחסכון במס ברמת הקבוצה וככלל איננו אפשרי כאשר מדובר בשתי חברות "רגילות". אולם אין בסעיף 24 לחוק עידוד תעשיה (מסים) עיגון מפורש לסברה כי בשל הזכות להגיש דוחות מאוחדים כאמור, מתבטלות לצורכי מס עסקאות מסחריות אשר נערכו בין החברות שהן הצדדים לאיחוד (וזאת בשונה מהשלכת איחוד דוחות כספיים על פי כללי החשבונאות). לאור האמור, דוחה בית המשפט את עמדת חברת הבת, ומאמץ את קביעת המשיב.