רקע: העוררים מכרו את זכויות הבעלות שהיו להם בנכס מקרקעין המצוי בקומת קרקע של בניין. לצורך תשלום מס השבח, הנכס הנמכר הוגדר על ידי העוררים כ"דירת מגורים מזכה" כמשמעות מונח זה בחוק מיסוי מקרקעין. בהתאם להוראת סעיף 48א(ב2)לחוק מיסוי מקרקעין הגדרת הנכס הנמכר כ"דירת מגורים מזכה" מזכה את העוררים בחישוב מס שבח מוטב.

עמדת המשיב: לטענת המשיב, היות וחלקי הבניין הכלולים בנכס, מוגדרים לפי ייעודם התכנוני המקורי כמחסן, חדר הסקה, "גרז" ואף כשטח פתוח, אין אפשרות להחשיבם כ"דירת מגורים מזכה" לצורך מתן הקלה במסגרת חוק מיסוי מקרקעין. עלכן, המשיב ערך שומה ללא חישוב מס מוטב ודחה את ההשגה שהוגשה על ידי העוררים.

עמדת העוררים: לטענתם הם רכשו את הנכס כדירת מגורים, ובמרוצת השנים כל הגורמים התייחסו אליו כאל דירה המשמשת למגורים. הנכס שימש כדירה לכל דבר ועניין במהלך שנים רבות. מה גם שמלכתחילה ניתן היתר להקים במקום דירה, כך שאין כלל בעיה של ייעוד תכנוני.

החלטת הוועדה: כבר עתה נציין, כי חברי הוועדה נחלקו בעמדתם וכי הערר התקבל ברוב של2 כנגד 1. דעת הרוב: אין בחוק מיסוי מקרקעין הגדרה מהי "דירה"שבהתבסס על כך ניתן לקבוע מהי "דירת מגורים". כלל ידוע הוא, שכשאר ביטוי השגור בפי הבריות אינו מוגדר בחיקוק, יש לפרשו לפי המשמעות הרגילה והפשוטה שמייחסים לו בני אדם. המשמעות הרגילה והפשוטה שמייחסים בני אדם למונח"דירה" היא מערכת של חדרים שניתן לגור בה ואשר יש בה את התשתית של צנרת,מים, ביוב, חשמל ומתקנים חיוניים הדרושים למגורי אדם. במשמעותו הרגילה של המונח"דירה" לא מעניינת "זהותו" של הנכס מבחינת דיני התכנוןו הבנייה. במקרה דנן, יש לבחון את הערר לאור הכלל "שלא יהא חוטא נשכר",לפיו אין זה ראוי שמפר חוק ייהנה מפרותיו. במקרה זה העוררים רכשו את נכס המקרקעין בתום לב ומתוך הבנה/ ידיעה כי המדובר בדירת מגורים ותו לא. על כן יש לקבל את הערר לקבל את דיווח העוררים ולבטל את שומת המשיב.

‍