סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, הדן בגביית מס במקרים מיוחדים, קובע חריג לכלל שלפיו לא ישולם המס השנוי במחלוקת לפקיד השומה, אלא יוותר בידי הנישום וזאת עד תום בירור המחלוקת השומתית (סעיפים 183-184 לפקודה). על פי סעיף 194, בידי פקיד השומה "במקרים מיוחדים", לדרוש את תשלום המס במחלוקת, עוד בטרם הפכה השומה לסופית (ובכלל זה – עוד בטרם התבררו טענות הנישום בפני פקיד השומה או הערכאה השיפוטית). בנוסף קובע הסעיף, כי ככל שלא ניתנה ערבות להבטחת תשלום המס, בידי פקיד השומה להגיש בקשה לבית המשפט בבקשה למתן צווי עיקול או צווי תפיסה. בהתאם לפסיקה,השימוש בסעיף 194 לפקודה יתאפשר רק במקרים חריגים המצדיקים שינוי מהכלל וצווים מכוחו יינתנו במתינות, באיפוק ובזהירות. ובלשון הפסיקה "רק כאשר החשש לגבייה הוא מובהק וממשי והשומה על פניה סבירה ומבוססת. כאמור המס העולה מהלכות בית המשפט העליון בנדון הוא מסר של צמצמום ואיפוק בהפעלת המכות...".

הלכה למעשה, הסעד הזמני על פי סעיף 194 בפקודה יינתן בהתקיים שני תנאים: התנאי הראשון -  קיומה של שומה סבירה,ובלשון בית המשפט העליון בפרשת חכמי, אל לשומה להיות שרירותית, ועליה לעמוד בביקורת בית המשפט (נציין, כי בדיקת השומה בשלב זה, הינה בדיקה הבוחנת את סבירותה הלכאורית של השומה, והיא אינה בדיקה מדוקדקת של רכיבי השומה, בדיקה העתידה להיערך בהליכי השומה והערעור הרגילים). התנאי השני - קיומו של חשש סביר שהמס לא ייגבה,"משום שיש בדעתו של אדם פלוני לצאת מישראל, או מחמת סיבה אחרת". בהלכה הפסוקה בואר כי החשש שהמס לא יגבה, אשר יצדיק נקיטת הליכים מכוח הסעיף צריך שיהיה חשש ממשי. חשש כאמור יכול להילמד מהתנהגות קודמת של הנישום – באופן כללי ובפרט כלפי שלטונות המס – והן מטיב נכסי הנישום,נזילותם ושווים ביחס לחבות המס הנטענת.