רקע: המערער והחברות שבבעלותו המלאה, הורשעו על פי הודעתם במסגרת הסדר טיעון בעבירות לפי חוק מע"מ בגין ניכוי מס תשומות שלא כדין ובכוונה להשתמט מתשלום מס (הליך פלילי). לאור האמור, מנהל מע"מ הוציא לחברות שומות כפל מס(הליך אזרחי) והן הגישו ערעור על שומות אלו שנדחה. בנוסף, פקיד השומה (המשיב בהליך דנן – גם הליך אזרחי) הוציא לחברות שומות לפי פקודת מס הכנסה בגין דיווח בחסר לאחוז הרווח הגולמי של החברות וקבע אותו על 4%, חלף אחוז נמוך יותר שדווח על ידי החברות. בנוסף, קבע פקיד השומה כי יש לחייב את החברות בהכנסה בגובה מס התשומות שקוזז שלא כדין. לחלופין, קבע פקיד השומה כי יש לחייב את המערער כמי שהפיק הכנסות (באופן אישי) בגובה מס התשומות שקוזז שלא כדין על ידי החברות או לחילופי חילופין יש לחייב את המערער כמי שקיבל לידיו דיבידנד מתוך ההכנסות שנצמחו לחברה בגין מס התשומות שקוזז שלא כדין. החברות בחרו שלא להגיש ערעור על השומות שהוצאו להן על ידי המשיב והן הפכו לסופיות.

החלטת בית המשפט:  משמעות אי הגשת הערעור על ידי החברות בגין השומות שהוצאו להן על ידי המשיב היא כפולה: א – החברות לא חולקות כלל על קביעת המשיב בדבר שיעור הרווח הגולמי שקבע המשיב ( 4%) ב – החברות לא חולקות על קביעת המשיב לפיה נצמחה בידן הכנסה בגובה מס התשומות שקוזז על ידן שלא כדין.  בנוסף קובע בית המשפט, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה החברות בבעלותו לא החליטו על חלוקת דיבידנד, וממילא לא חילקו לו דיבידנד בפועל וכי מדובר בפיקציה. העובדה כי לא נעשתה הכרזה בפועל על ידי החברות על חלוקת דיבידנד, אין משמעותה כי לא חולק דיבידנד. המסקנה המתבקשת היא, כי בידי המערער נצמחה הכנסה בשל הכנסות שהיו בחברות בשליטתו והתקבלו בידיו או לפקודתו. יתרה מכך, בנסיבות הקיימות ניתן היה לייחס למערער אף הכנסה משכר עבודה או דמי ניהול ששולמו מהחברות, כך שלמעשה המשיב נהג לקולא במערער משחייבו בדיבידנד (לאור שיעור המס הנמוך יותר החל במקרים אלו).