בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של נישום שמשך כ-15 מיליון ש"ח מחברה שבבעלותו וסיווג אותם כ"דיבידנד" החייב במס, למרות טענת הנישום כי מדובר בהלוואה לחברה קשורה. פסק הדין מדגיש פעם נוספת: רשות המיסים ובתי המשפט יבחנו את ה"מהות הכלכלית" של העסקה. ללא הסכמי הלוואה מסודרים, בטוחות ולוחות זמנים לפירעון, יתרות חובה במאזן יהפכו כמעט אוטומטית להכנסה חייבת במס בידי בעל השליטה.
‍

נקודות המפתח לקריאה מהירה

• נטל ההוכחה: על הנישום להוכיח כי משיכת כספים היא אכן הלוואה. בהעדר מסמכים (הסכם, ריבית, בטוחות), המשיכה תסווג כהכנסה.
• אחריות על דוחות כספיים: נישום אינו יכול להתנער בקלות מרישומים בדוחות כספיים מבוקרים עליהם חתם ("שומה עצמית"). טענה ל"טעות חשבונאית" בדיעבד דורשת הוכחות כבדות משקל.
• סיווג ההכנסה: בית המשפט העדיף לסווג את המשיכה כ"דיבידנד" (סעיף 2(4)) ולא כ"שכר עבודה" (סעיף 2(2)), בשל העדר הוכחות לקיום יחסי עובד-מעביד בפועל.
  ‍

הרקע למחלוקת: יתרת חובה של 15 מיליון ש"ח

במרכז התיק עומד המנוח חי עמוס סופר ז"ל, שהיה בעל שליטה (50%) בחברת "סופר חורי מבנים בע"מ". במהלך ביקורת שערך פקיד השומה, התגלתה בספרי החברה "יתרת חובה" בסך של כ-14.9 מיליון ש"ח. בדוחות הכספיים המבוקרים של החברה, יתרה זו הוצגה כהלוואות לבעל המניות ולשותפות שבשליטתו.

הנישום טען כי מדובר בטעות חשבונאית של רואה החשבון החדש שנכנס לתפקיד בעקבות סכסוך שותפים. לשיטתו, הכספים לא נמשכו לכיסו הפרטי אלא הועברו כהלוואות בין-חברתיות לחברה קשורה אחרת שבבעלותו ("סופר ובניו"), ולכן אין לראות בהם הכנסה אישית שלו.
‍

הסוגיה המשפטית: הלוואה אמיתית או משיכת רווחים מוסווית?

בית המשפט נדרש להכריע בשאלה קלאסית בדיני מיסים: מהי המהות הכלכלית של המשיכה? האם מדובר בחוב שהנישום התכוון (ויכול היה) להחזיר, או שמא מדובר בשימוש בכספי החברה לצרכים פרטיים או עסקיים של בעל השליטה, מבלי לשלם את המס המתחייב בשלב השני של "מודל המיסוי הדו-שלבי".
‍

הכרעת בית המשפט: "המהות הכלכלית" גוברת

השופטת יעל ייטב דחתה את הערעור וקיבלה את עמדת פקיד השומה. בנימוקיה, הדגישה השופטת מספר עקרונות יסוד:

1. העדר סממני הלוואה: לא הוצגו הסכמי הלוואה בכתב, לא נקבעו מועדי פירעון, לא ניתנו בטוחות ולא שולמה ריבית בפועל. יתרת החובה רק הלכה ותפחה לאורך השנים מבלי שהוחזר שקל אחד.
2. עקרון השומה העצמית: בית המשפט קבע כי דוחות כספיים אינם "טיוטה". נישום המגיש דוח חתום על ידי רואה חשבון מציג מצג לרשות המיסים. כדי לסתור מצג זה בדיעבד ולטעון ל"טעות", נדרשות ראיות אובייקטיביות חזקות, שלא הוצגו במקרה זה.
3. שימוש בכספים: השופטת הבהירה כי גם אם הכספים הועברו לחברה קשורה אחרת של הנישום ולא לחשבונו הפרטי, עדיין מדובר במשיכה המשרתת את בעל השליטה וחייבת במס בידיו.
4. סיווג כהכנסה מדיבידנד: למרות שפקיד השומה ניסה בתחילה לסווג את ההכנסה כשכר עבודה (החייב בשיעורי מס שולי גבוהים), בית המשפט קבע כי הסיווג הנכון הוא דיבידנד, שכן לא הוכח שהנישום (שהיה כבן 80 בעת המשיכות) סיפק שירותי עבודה המצדיקים שכר כה גבוה.
   ‍

משמעויות פרקטיות

• סדר וארגון ב"צדדים קשורים": חברות משפחתיות נוטות לערבב כספים בין חברות ובעלים. ללא הסכם הלוואה חתום בזמן אמת, רשות המיסים תראה בכל העברת כספים כזו כדיבידנד חייב במס.
• טיפול ביתרות חובה: יתרות חובה של בעלי מניות הן "סדין אדום" בביקורות מס. מומלץ להסדירן באמצעות חלוקת דיבידנד מסודרת או החזר כספי מוכח לפני הגעת המבקר.
• חשיבות הביאורים בדוחות: הביאורים בדוחות הכספיים (כמו ביאור 5 במקרה זה) הם ראיה משפטית לכל דבר. יש לוודא שרואה החשבון מסווג את היתרות בצורה שתואמת את המציאות המשפטית והעסקית.
  ‍

שאלות ותשובות

ש: האם כל משיכה מהחברה נחשבת לדיבידנד?
ת: לא. ניתן למשוך כספים כהלוואה, אך עליה לעמוד במבחנים מסחריים: הסכם בכתב, ריבית שוק, בטוחות וכושר החזר מוכח.

ש: מה קורה אם משכתי כסף והחזרתי אותו אחרי שנה?
ת: כיום קיימות הוראות ספציפיות בסעיף 3(ט1) לפקודה המחייבות מיסוי משיכות בעלים בתום שנת המס העוקבת לשנת המשיכה, אלא אם הוחזרו.

ש: האם אפשר לתקן דוח כספי אם נפלה בו טעות בסיווג הלוואה?
ת: ניתן, אך נטל ההוכחה הוא כבד מאוד. בית המשפט נוטה שלא לאפשר לנישומים לשנות גרסאות בדיעבד רק כדי להפחית את חבות המס.

‍