לעמדת מנהל מע"מ, בהתבסס על הנחיה פנימית מיום 18.1.2017 חל איסור הקלטה של שימועים או דיונים כל ידי עובדי המשרד או מייצגים. לעמדת בית המשפט, הנחיה זו מעוררת קושי לא מבטול, בלשון המעטה:

ראשית עומד בית המשפט על כך, שההנחיה אינה מציגה כל מקור נורמטיבי לאיסור זה של הקלטת שימוע.

שנית, נקודת המוצא של ההנחיה היא כי הקלטת הדיון פוגעת ביעילותו ומסיטה את תשומת הלב מהדיון/ שימוע אל ההקלטה, אך לעמדת בית המשפט אין כל בסיס הגיוני להנחת יסוד זו. אם כבר, ההיפך הוא הנכון. כאשר דיון/שימוע מוקלט, תשומת ליבם של הצדדים מרוכזת בדיון עצמו, בהשמעת הטענות וליבונן, בהצגת מסמכים, התייחסות אליהם ובחינתם – חלף הקדשת זמן ואנרגיה ברישום הפרוטוקול, עריכתו ובוויכוחים אם דברים שהושמעו אכן נקלטו ברישום הפרוטוקול אם לאו – והמקרה הנדון בעניין המערערת הוא דוגמה מוחשית לכך. יתר על כן, אם עורך ההנחיה, מר פחימה, חשש שמא אמירות לא נוחות מצד נציגי המשיב תמצאנה בהקלטה – הרי שדווקא בשל כך ראוי כי תערך הקלטה של השימוע, על מנת שכל אחד מהמשתתפים יזהיר עצמו לנהוג בהתאם ל"כללי המשחק", כך שאלו יישמרו בקפדנות על ידי שני הצדדים לדיון.

שלישית, ההנחיה לוקה בכך שהיא מורה על הפסקת הדיון וביטולו אם מייצג עומד על הקלטתו. אין בהנחיה כל התייחסות לדרך הפעולה המומלצת לגורמים במשרדי המשיב לאחר עצירת הדיון – כיצד יש להמשיך את הדיון, קביעת מועד חלופי או תנאים להשלמת השימוע.