רקע: בין שתי חברות התבצעה עסקת מכר שלא שהשווי המוצהר שלה לא התקבל על ידי מנהל מיסוי מקרקעין(להלן: "המשיב"). בעוד חברה א' הגישה ערר על השווי שנקבע על ידי המשיב, חברה ב' בחרה שלא לעשות כן. בערר שהגישה חברה א' הגיעו היא והמשיב להסכמה אשר קיבלה תוקף של פס"ד – ההסכמה התייחסה לשמות השבח בלבד. לאור האמור, הגישה חברה ב' בקשה לעיין בתיק בית המשפט על מנת לעיין הסכם הפשרה אליו הגיעו חברה א' והמשיב.

עמדת חברה א' והמשיב: לעמדתם אין לאפשר לחברה ב' לעיין בתיק, היות והמסמכים המצויים בתיק הם מסמכים חסויים מכוח הוראות סעיף 105 לחוק מיסוי מקרקעין. מוסיף המשיב, כי חברה ב' לא הגישה השגה או ערר על שומת הרכישה ואף אם היו מגישים ערר נפרד על מס הרכישה, עדיין לא היה ניתן לתת לחברה ב' גישה לחומר שנוגע אך ורק לחברה א'.

החלטת וועדת הערר: ההלכה היא, כי החיסיון שחל על מסמכים המגיעים לידיעת פקיד במסגרת תפקידו הוא חיסיון בעל אופי אישי, שאין הוא חל על מסמכים שהוגשו לבית המשפט. כמו כן נקבע, כי משהגיעו הצדדים להסכם פשרה שהוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, אזי הצדדים מוותרים על החיסיון. עם זאת, זכות העיון במסמכי בית המשפט אינה מוחלטת והיא כפופה למגבלות שונות שמטרתם לאזן בין האינטרסים השונים. כך שהכלל הוא שיש לאפשר עיון במסמכי בית המשפט, אלא אם יש טעמים כבדי משקל אשר מצדיקים את מניעת העיון בתיק. על בעל דין המתנגד להתיר את העיון, הנטל לשכנע מדוע אין להתירו וחובת ההנמקה המוטלת על מבקש ההיתר אינה הופכת נטל זה. הנמקה זו יכולה להסתכם בהנמקה קצרה לתכלית הבקשה למתן היתר העיון בתיק כדי שיוכל בית המשפט לאזן בין האינטרס שלמבקש היתר העיון לבין האינטרסים האחרים. בנוסף, במקרה בו הסכם פשרה מתגבש מחוץ לכותלי בית המשפט ולא מוגש לבית המשפט, אין בית המשפט יכול לצוות לחשוף את ההסכם, מאחר ואינו נמצא בין המוצגים או המסמכים שבתיק ולכן ההגדרה הקבועה בתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון במסמכים) אינה חלה לגביו.

בסעיף 105(א) לחוק נקבע, כי הסרת הסודיות אפשרית בשני מקרים- קביעתו של בית המשפט בנסיבות המתאימות או אישור שר האוצר. הוראה דומה נקבעה בסעיפי סודיות בחוקי מס אחרים וביניהם בסעיף 142 (א) לחוק מס ערך מוסף. בג"צ התייחס לסמכותו של בית המשפט בהתאם לסעיף 142(א) לחוק מס ערך מוסף וקבע, כי על בית המשפט לאזן בין החיסיון המוטל על המידע לבין האינטרס שבגילוי המידע. בג"צ הוסיף, כי נקודת המוצא של בית המשפט, כאשר הוא בא להחליט בעניין הסרת החסינות, צריכה להיות כי הכלל הבסיסי הוא כלל הגילוי, והחריג הוא החיסיון. לאור האמור, ומשלא נמצא טעם כבד משקל המונע את מתן היתר העיון, מאשרת וועדת הערר לחברה ב' לעיין בהסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים. יחד עם זאת, מציינת וועדת הערר, כי אין בהחלטה זו כדי להקנות כלזכות למבקשת מעבר לאלו הקבועות בחוק מלבד זכות העיון המבוקשת.