רקע: שני יחידים (להלן: "קבוצת היחידים"), חברו למיזם של רכישה ושיפוץ מבנה בגרמניה (להלן: "המיזם"). בשלב מסוים החליטו קבוצת היחידים לצרף למיזם שתי חברות כשותפות ביחס של 70% לקבוצת היחידים ו-30% לחברות. שני הצדדים השקיעו כספים במיזם (בהתאם ליחס הבעלות), עד שבשלב מסוים החליטו חברות לנטוש את המיזם והפסיקו להשקיע בו. מנגד קבוצת היחידים המשיכה להשקיע במיזם – מה שהוביל לשלילת האחזקות של החברות במיזם, כך שכיום אין הם שותפות במיזם.

השאלה המשפטית: האם לחברות עומדת הזכות להשבת השקעותיה במיזם (להבדיל מהזכות ליטול חלק ברווחי המיזם)?בכדי לענות לשאלה זו נדרש בית המשפט, בין היתר, לבחון את סיווגם של הכספים שהושקעו על ידי החברות – האם כהלוואה (כטענת החברות) או כהון (כטענת קבוצת היחידים).

החלטת בית המשפט: המעמיד הלוואה, ובכלל זה הלוואת בעלים, לטובת החברה זכאי לדרוש את השבת הכספים שהעמיד, בצירוף הצמדה וריבית, על פי תנאי הסכם ההלוואה. לעומת זאת, בעל מניות המזרים הון לחברה אינו זכאי לדרוש מהחברה את בחזרה את הכספים שהשקיע, וכנגד זאת עומדות לו זכויות מכוח היותו בעל מניה, כדוגמת הזכות לקבל דיבידנד, ככל שיוחלט על חלוקתו, והזכות היחסית לערך השיורי שייוותר לאחר פירוק החברה ופירעון חובותיה. בנוסף יש לציין, כי מעמדו של בעל מניה שהשקיע בחברה באמצעות הלוואת בעלים הוא כשל כל נושה אחר (בכפוף לאפשרות הקיימת מכוח סעיף6(ג) לחוק החברות – דחיית החזר החוב של החברה כלפי בעל מניה (הנושה) לתחתית סדר הנשייה). מנגד, בעל מניה שהשקיע בהון החברה הוא בעל נחיתות מובנית, שכן הוא זכאי רק לחלק השיורי שיוותר, אם יוותר, מקופת החברה לאחר שייפרעו חובות כלל הנושים. גם מבחינת דיני המס ישנה הבחנה חשובה בין הלוואה להזרמת הון. בעוד ריבית המשולמת על הלוואה, ובכלל זהה להלוואת בעלים, מהווה הוצאה המותרת לחברה בניכוי. ומנגד, נותן ההלוואה חב בתשלום מס רק בגין הריבית שתתקבל. לעומת זאת, חלוקת דיבידנד (לרבות דיבידנד בפירוק) אינה מהווה הוצאה המותרת בניכוי לחברה, וקבלתו על ידי בעל המניות חבה בתשלום מס ביחס למלוא הסכום המתקבל. על מנת לבחון האם ההשקעה על ידי החברות היא על דרך של הלוואת בעלים או של על דרך של הזרמת הון, עלינו להכריע בהתאם לכללי הפרשנות הנהוגים בדיני החוזים קרי – עלינו לבחון מהו אומד דעת הצדדים בעניין זה, במועד בו התקשרו בהסכמים מכוחם בוצעו השקעות החברות. במקרה דנן, ההסכמים שניסחו הצדדים, שהיא בעלת משקל כמעט מכריע בהסכמים עסקיים כמקרה שלנו, מעידים כי החברות וכמו כן קבוצת היחידים העמידו את השקעותיהם במיזם כהלוואות בעלים שניתנו למשיבה. יש להבהיר, כי הסוגיה הדיונית בפס"ד רחבה מסקירתנו לעיל.