רקע: המערערת(חברה תושבת ישראל), הינה חברת בת של חברה זרה (אמריקאית). בתחילה העניקה המערערת לחברה הזרה שירותי מו"פ ולאחר מכן שירותי שיווק ומכירה ותמיכה ללקוחות בישראל(שרכשו את המוצר מהחברה הזרה). בגין השירות האמור, שילמה החברה הזרה למערערת על בסיס מודל Cost+.

עמדת המשיב: לשיטת המשיב (רשות המיסים), שירותי השיווק והתמיכה בלקוחות אשר סופקו על ידי המערערת לחברה הזרה, ניתנו גם לתושב ישראל בישראל בנוסף לחברה הזרה ולכן בהתאם לסייג בסעיף30(א)(5) לחוק מע"מ, המערערת אינה זכאית להטבה של מע"מ בשיעור אפס.

עמדת המערערת: לשיטת המערערת, החריג לסייג חל במקרה דנן, שכן היות ומחיר השירות הניתן לחברה הזרה מהווה חלק מערך השירותים המיובאים.

[הבהרה: משמעות הטבת מס בשיעור אפס היא, כי העוסק זכאי לנכות את מס התשומות הגלום בחשבוניות וזאת למרות שהוא אינו משלם מס ערך מוסף בגין העסקה].

החלטת בית המשפט: סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ קובע הטבה של מס בשיעור אפס בעסקאות למתן שירות לתושב חוץ. יחד עם זאת, הסעיף קובע, כי ”לא יראו שירות כניתן לתושב חוץ כאשר נושא ההסכם הוא מתן השירות בפועל, נוסף על תושב החוץ, גם לתושב ישראל בישראל..” בהתאם לפסיקה, די בכך שקיים גם תושב ישראל שנהנה מהשירות, בכדי לשלול את ההטבה הגלומה בסעיף. עם זאת גם נקבע, כי שירות זניח או בלתי משמעותי לא ייחשב בגדר "שירות" אשר מצדיק את שלילת ההטבה של מס אפס לפי הסעיף. במקרה דנן, המערערת לא הצליחה להוכיח, כי היא עונה לדרישות החריג לסייג ומשכך דחה בית המשפט את ערעורה.

‍