רקע: המערערת עוסקת בפיתוח ועיצוב מערכות מזנונים מודולריות, כאשר הפיתוח והעיצוב נעשה בישראל ואיתור המקורות לחומרי הגלם, רכישתם וייצורם מבוצע מחוץ לישראל (וייטנאם). ואילו מכירת המערכת נעשית בארה"ב.

[הבהרה: מס ערך מוסף נועד למסות כל גורם ב"שרשרת הייצור", בהתאם לתוספת הערך שהוא תרם למוצר. על מנת שהמיסוי יחול אך ורק על הערך המוסף, רשאי העוסק לנכות ממס העסקאות  שהוא חב בו את מס התשומות].

עמדתה מערערת: התשומות המושקעות על ידה בישראל משמשות לייצוא קניין רוחני (הידע, העיצוב והפיתוח הייחודיים שמקורותיהם בישראל המיושמים ומוטמעים בייצור ומכירת המערכת). על כן, פעילותה מהווה מכירה של נכס בלתי מוחשי לתושבי חוץ החוסה תחת שיעור מס אפס לפי סעיף 30(א)(2) לחוק מס ערך מוסף, ומכאן גם מותר בניכוי.

עמדת המשיב: המערערת אינה מוכרת נכס בלתי מוחשי לתושב חוץ, היות והייצור והמסחר במוצרי החברה לא נעשה בישראל ומרכיב הפיתוח והעיצוב המוטמעים במערכת אינם משמעותיים.

החלטת בית המשפט:  אכן המערערת מפתחת ומעצבת את המערכת, אלא שלא ניתן להתעלם מן העובדה כי בסופו של יום המערערת מוכרת ללקוחותיה נכס מוחשי המיוצר בחו"ל ונמכר בחו"ל. על כן, לא ניתן להתייחס למערערת כ"חברת פיתוח". פעילותה של המערערת היא בפיתוח המוצרים בישראל, ייצורם בווייטנאם ומכירתם בארה"ב. על כן ברור הוא כי אין לקבל את עמדתה לפיה כלל עסקאותיה הן מכירות של נכסים בלתי מוחשיים החייבות בשיעור מס "אפס", באופן המצדיק ניכוי כל מס תשומותיה בישראל. יתרה מכך, פיתוח ועיצוב אינן בבחינת זכות בקניין רוחני או נכס בלתי מוחשי כלשהו. פיתוח ועיצוב הן הפעולות אשר כתוצאה מהן אפשר ותיווצר זכות בקניין רוחני הראוי להגנה לפי הדין. המערערת לא הוכיחה קיומו של נכס בלתי מוחשי שאותו היא מייצאת ומוכרת לתושב חוץ ומכאן גם הכשל בטיעונה.