רקע: המערער חתם על "הסכם אי תחרות וייעוץ" בו התחייב שלא יהיה רשאי לעבוד בארץ או בחו"ל בין כשכיר ובין כעצמאי בכל תאגיד מתחרה, וזאת למשך שלוש שנים. כנגד התחייבותו קיבל המערער תשלום חד פעמי בסך 1.5 מיליון ₪ (להלן: "התשלום החד פעמי") ובנוסף 36 תשלומים חודשיים בסך 36,000 ₪ עבור שירותי ייעוץ וזאת באם יידרש בפועל לתת שירותי ייעוץ ובין אם לאו (להלן: "התשלום החודשי").

תחילה דיווח המערער לרשות המיסים על התשלום החד פעמי כהכנסה החייבת במס רווח הון (לפי סעיף 91(ב) לפקודה) ועל התשלום החודשי כהכנסה החייבת במס שולי(לפי סעיף 121 לפקודה). במועד מאוחר יותר, הגיש המערער בקשה לתיקון הדוחות ובמסגרתה ביקש להוון את התשלום החודשי ולסווגם כהכנסה החייבת במס רווח הון. בעקבות דיווחי המערער ערך המשיב (פקיד שומה נתניה) ביקורת ועל סמך ממצאיה קבע, כי תקבולי המערער התקבלו במסגרת יחסי עובד-מעביד ומשכך, מדובר בהכנסה פירותית החייבת במס שולי. המשיב אף דחה את בקשת המערער לתקן דוחותיו וזאת על סמך כך שהמערער קיים פגישות ייעוץ חודשיות במהלך תקופת אי התחרות.

החלטת בית המשפט (המחוזי): בעניין ברנע, קבע בית המשפט העליון חזקה (הניתנת לסתירה), כי תשלום הניתן לעובד על ידי מעבידו הוא הכנסה פירותית החייבת במס שולי, כאשר הנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי העובד. מותר לציין כי בעניין ברנע, הבהיר בית המשפט העליון, כי רק במקרים חריגים ונדירים תתקבל הטענה לפי תשלום אי תחרות מהווה תקבול הוני. בנוסף נקבע, כי בחינתם של תשלומי אי תחרות לצרכי מס תבוצע בהליך דו שלבי. בשלב ראשון – תבחן השאלה האם אכן מדובר בתניית אי תחרות אותנטית, שמא המדובר בכסות לתשלומים אחרים (כגון, שכר עבודה או מענקי פרישה). בשלב השני – תבחן השאלה, האם בנסיבות המקרה עלה בידי העובד לסתור את חזקת הכנסת העבודה ולהראות כי המדובר בהכנסה במישור ההוני. לעמדת בית המשפט, עניינו של המערער לא נכנס בגדר אותם מקרים חריגים ונדירים ועל כן יש לסווג את התשלום החודשי והתשלום החד פעמי כהכנסת עבודה המתחייבת במס שולי.

החלטת בית המשפט (העליון): המערער שלא הסכים עם החלטת בית המשפט המחוזי, הגיש ערעור על החלטתו לבית המשפט העליון. יחד עם זאת, לאחר שהתקיים דיון בבית המשפט קיבל המערער את המלצת המוטב ובחר לחזור בו מערעורו.

‍