מתי יתערב בית המשפט בשיקול דעתו של פקיד המס בבואו להגיע להסדר גבייה בקשר לחובות פלוני לאוצר המדינה?
ה"פ 12995-04-20
3.5.2021
מסקירת פקודת המיסים (גבייה) לא עולה, כי לפקידי הגבייה מוקנית סמכות להקל באופן גביית המס, למשל על ידי הסכמה לכך שהמס המגיע יחולק לשיעורין תשלומו ייפרס על פני תקופה. יחד עם זאת, סעיף 116 לחוק מע"מ כן מעגן הוראה זו באופן כללי " המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה או בתקנות על פיו לעשיית דבר, למעט מועד להגשת ערעור או ערר, ורשאי הוא לקבוע שהחוב ישולם לשיעורין..". סעיף משלים לסמכות האמורה, הינו סעיף 100 לחוק אשר אינו נוגע לאופן ומועד גביית קרן המס, אף מאפשר לוותר על הפרשי הצמדה וריבית או להפחיתם.
לעמדת בית המשפט, על פני הדברים, אפוא, לא מעוגנת בחוק זכות השגה או ערעור על החלטה שלילית של המנהל לפי סעיף 116 לחוק, לפיה הוא סירב להאריך מועד או לקבוע "שהחוב ישולם לשיעורין". אין הכרח כי הדבר מהווה לקונה או השמטה בלתי מכוונת – וייתכן שהמחוקק התכוון לכך שהחלטות לפי סעיף 116 – אשר במהותן מאפשרות סטייה מן הכללים החקוקים הרגילים - יהיו, ככלל, סופיות.
מוסיף בית המשפט, כי התערבותו בתחום הסדרי הגבייה צריכה להיות מצומצמת מאוד. העניין מסור לשיקול דעתו הרחב והמקצועי של מנהל מס ערך מוסף ובדרך כלל לא תהיה כל הצדקה להחלפת שיקול דעת זה בשיקול הדעת של השופט (שאיננו עוסק ביום-יום בגביית מסים מאלפי עוסקים שונים). הדבר נכון בכל תיק ותיק והוא וודאי נכון לנוכח האפשרות הבלתי רצויה בעליל כי כל עוסק שאיננו שבע רצון מהסדר הגבייה שאושר לו יעשה את דרכו לבית המשפט לשם "מקצה שיפורים". יחד עם זאת, מקרים חריגים בהם החלטת המנהל נובעת משיקולים זרים, חוסר תם לב וכדומה עשויים להצדיק ביקורת שיפוטית על פי העילות המוכרות במשפט המינהלי.
מסקירת פקודת המיסים (גבייה) לא עולה, כי לפקידי הגבייה מוקנית סמכות להקל באופן גביית המס, למשל על ידי הסכמה לכך שהמס המגיע יחולק לשיעורין תשלומו ייפרס על פני תקופה. יחד עם זאת, סעיף 116 לחוק מע"מ כן מעגן הוראה זו באופן כללי " המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה או בתקנות על פיו לעשיית דבר, למעט מועד להגשת ערעור או ערר, ורשאי הוא לקבוע שהחוב ישולם לשיעורין..". סעיף משלים לסמכות האמורה, הינו סעיף 100 לחוק אשר אינו נוגע לאופן ומועד גביית קרן המס, אף מאפשר לוותר על הפרשי הצמדה וריבית או להפחיתם.
לעמדת בית המשפט, על פני הדברים, אפוא, לא מעוגנת בחוק זכות השגה או ערעור על החלטה שלילית של המנהל לפי סעיף 116 לחוק, לפיה הוא סירב להאריך מועד או לקבוע "שהחוב ישולם לשיעורין". אין הכרח כי הדבר מהווה לקונה או השמטה בלתי מכוונת – וייתכן שהמחוקק התכוון לכך שהחלטות לפי סעיף 116 – אשר במהותן מאפשרות סטייה מן הכללים החקוקים הרגילים - יהיו, ככלל, סופיות.
מוסיף בית המשפט, כי התערבותו בתחום הסדרי הגבייה צריכה להיות מצומצמת מאוד. העניין מסור לשיקול דעתו הרחב והמקצועי של מנהל מס ערך מוסף ובדרך כלל לא תהיה כל הצדקה להחלפת שיקול דעת זה בשיקול הדעת של השופט (שאיננו עוסק ביום-יום בגביית מסים מאלפי עוסקים שונים). הדבר נכון בכל תיק ותיק והוא וודאי נכון לנוכח האפשרות הבלתי רצויה בעליל כי כל עוסק שאיננו שבע רצון מהסדר הגבייה שאושר לו יעשה את דרכו לבית המשפט לשם "מקצה שיפורים". יחד עם זאת, מקרים חריגים בהם החלטת המנהל נובעת משיקולים זרים, חוסר תם לב וכדומה עשויים להצדיק ביקורת שיפוטית על פי העילות המוכרות במשפט המינהלי.