שרשרת ההלוואות שנפסלה: ריבית של 12% מול 2.8% בבנק
ע"מ 61448-06-24
18.8.2026
חברה משפחתית ישראלית לוותה כ-53 מיליון שקל מחברה תושבת בליז, בריבית של 10 עד 12 אחוזים, בלי בטוחות. באותה תקופה היא לוותה גם מבנקים בחו"ל, בריבית של 2.8 עד 4.4 אחוזים. מקור הכספים אצל החברה מבליז היה חברת האחזקות של אותה משפחה, ובעל השליטה בחברה מבליז היה ידיד קרוב של המשפחה. בקצה השרשרת, הכנסות הריבית התקבלו בחברת האחזקות, ובעלי השליטה בה באותה עת, הורי הנישום, לא היו חייבים במס בגינן.
ביום 13 באוגוסט 2026 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שזו עסקה מלאכותית, והעמיד את הוצאות המימון על שיעור הריבית של הבנקים. אך באותה נשימה דחה את טענתו העיקרית של פקיד השומה, שביקש לפסול את ההוצאות כליל. נבהיר מראש: זהו פסק דין של בית המשפט המחוזי, ולא הלכה של בית המשפט העליון.
עיקרי הדברים
- פקיד השומה טען שהיה על החברה לנכות מס במקור בישראל, ומשלא עשתה כן אין להתיר לה את הוצאות המימון כלל. בית המשפט דחה טענה זו.
- לא הייתה מחלוקת שלחברה מוסד קבע בקנדה, ולפי האמנה עם קנדה סמכות המיסוי נתונה לקנדה. אי ניכוי מס במקור בקנדה אינו מעביר את סמכות המיסוי לישראל.
- בית המשפט קיבל את הטענה החלופית וקבע שההלוואות מהחברה הזרה הן עסקה מלאכותית, שנועדה להפחית מס באופן בלתי נאות.
- יתרון המס נוצר משום שהוצאות המימון הופחתו בישראל, בעוד הכנסות הריבית המקבילות התקבלו בחברת האחזקות, שבעלי השליטה בה לא היו חייבים במס בגינן. היתרון לא היה מושג אילו ההלוואה ניתנה במישרין.
- אף שההלוואות הבנקאיות אינן מקבילות במלואן, בהיעדר מקור השוואה קרוב יותר הועמדו הוצאות המימון על שיעור הריבית הבנקאי.
רקע: שרשרת ההלוואות
חברת האחזקות שבבעלות המשפחה העמידה הלוואה לחברה תושבת בליז, בריבית של 10.5 אחוזים. אותה חברה מבליז העמידה הלוואות לחברה המשפחתית הישראלית, בסכום כולל של כ-53 מיליון שקל, בשיעור של 10 עד 12 אחוזים, צמודות לדולר הקנדי ובלי שעבוד על נכסי החברה. במקביל לוותה החברה המשפחתית גם מתאגידים בנקאיים בחו"ל, בשיעור נמוך בהרבה, 2.8 עד 4.4 אחוזים.
החברה ניכתה הוצאות מימון בגין ההלוואות מהחברה הזרה, בסך כ-4.5 מיליון שקל ו-5.7 מיליון שקל בשתי שנות מס, ולא ניכתה מס במקור בעת תשלומן. ההכרה באותן הוצאות היא שעמדה במרכז הסוגיה. עוד יצוין שהחברה מבליז לא שילמה בפועל את התשלומים לחברת האחזקות בשנים מסוימות, וההלוואה ביניהן לא נפרעה.
זהו החלק החמישי והאחרון בסדרה על אותו פסק דין. בחלקים הקודמים סקרתי את סיווג משיכות הבעלים כדיבידנד, את ההכרעה בעניין הריבית הרעיונית מול הדיבידנד, את תחולתו של הסכם השומה וסוגיית החברה הנשלטת הזרה, ואת דחיית קיזוז ההפסדים בהיעדר שליטה וניהול מישראל.
כדאי לשים לב: פער של פי שלושה ויותר בין השיעור לצד קשור לבין השיעור הבנקאי באותה תקופה הוא דגל אדום, גם כשיש הסבר לפרופיל הסיכון.
הניצחון: אי ניכוי מס במקור בקנדה אינו שולל את ההוצאה
טענתו העיקרית של פקיד השומה נשענה על שרשרת סעיפים. לשיטתו, מקום הפקת ההכנסה של החברה הזרה הוא בישראל לפי סעיף 4א לפקודה, ולכן היה על החברה לנכות מס במקור לפי סעיפים 164 ו-170, ומשלא עשתה כן אין להתיר את ההוצאה לפי סעיף 18(ה).
בסיכומיו צמצם פקיד השומה את הטענה. הוא לא חלק עוד על כך שלחברה מוסד קבע בקנדה, וטענתו הצטמצמה לכך שמשלא ניכתה החברה מס במקור בקנדה, היא לא ראתה בקנדה כבעלת סמכות המיסוי, ולכן היה עליה לנכות בישראל.
בית המשפט דחה זאת, ולא קיבל את הניסיון לפסול את ההוצאות מטעם זה. לפי האמנה בין ישראל לקנדה, סמכות המיסוי אכן נתונה לקנדה. אך אין בכך כדי ללמד שהדין בקנדה מחייב ניכוי מס במקור, או אפילו תשלום מס כלשהו בקשר להוצאות המימון. יתרה מזו, אף אם הייתה חובה כזו בקנדה, העובדה שהחברה נמנעת מתשלום מס שם אינה מלמדת שהיא כופרת בסמכות המס הקנדית, ואינה מעבירה את סמכות המיסוי לישראל. לפיכך, אי ניכוי מס במקור בקנדה אינו שולל את ההכרה בהוצאה בישראל. יוער כי בכך לא הסתיים הדיון, שכן הטענה החלופית של פקיד השומה עוד עמדה על הפרק, וכפי שיפורט היא שהתקבלה.
כדאי לשים לב: זו הבחנה חשובה. שאלת סמכות המיסוי לפי האמנה נפרדת מהשאלה אם קמה חובת ניכוי בפועל במדינה הזרה, ואי עמידה בחובה זרה אינה מקימה חובה מקבילה בישראל.
ההפסד: העסקה שלא הייתה מתקיימת בין זרים
הטענה החלופית של פקיד השומה התקבלה, וכאן נקבעה העסקה המלאכותית. בית המשפט קבע שמדובר בעסקה שלא הייתה יכולה להתקיים בין צדדים שאינם קשורים, שאינה מקיימת את עקרון אורך הזרוע, ושהקנתה לחברה יתרון מיסויי נעדר טעם מסחרי. המסקנה הזו נבנתה בשלושה שלבים, נסיבות מצטברות שעוררו חשד, יתרון מס שהוסבר רק במיסוי, ונטל שעבר לחברה ולא הורם. על עקרון אורך הזרוע ועל בחינת מחירי העברה בין צדדים קשורים הרחבתי במאמר על מחירי העברה בעסקה בין לאומית בין חברות קשורות, ועל ההבחנה העקרונית בין תכנון מס לגיטימי לבין עסקה מלאכותית במאמר על עסקה מלאכותית מול תכנון מס לגיטימי.
הנסיבות שהצטברו מדברות בעד עצמן. ראשית, גרסאות סותרות בשאלת סדר ההלוואות. בסיכומים נטען שתחילה ניתנה ההלוואה מהחברה הזרה לחברה המשפחתית, ורק אחר כך מחברת האחזקות לחברה הזרה. אלא שבעדותו אישר הנישום את ההפך, ואף אישר במפורש שההלוואות שנתנה החברה הזרה ניתנו כנגד ההלוואה שקיבלה מחברת האחזקות. גם הודעת דוא"ל ששלחו מייצגיו לפקיד השומה תמכה בכך. הסכמי ההלוואה עצמם לא הוצגו, ואי הבהירות נזקפה לחובת הנישום.
שנית, לא הובהר מדוע חברת האחזקות לא העמידה את ההלוואה במישרין לחברה המשפחתית, כפי שנהוג באשכול החברות. העסקה הסיבובית, בלי טעם מסחרי נראה לעין, עוררה חשד. שלישית, בעל השליטה בחברה הזרה היה ידיד קרוב של המשפחה. רביעית, ההלוואה לא שולמה עד הסוף, ובשלב מסוים בוטלה או עברה לחברה אחרת בקבוצה, והנישום לא ידע לתת פרטים בסיסיים בעניין. ההלוואה שלטענתו עברה אליו אישית אף לא הופיעה בהצהרת ההון שלו.
כדאי לשים לב: סתירה בין הסיכומים לבין עדות הנישום עצמו, בשאלה בסיסית כמו סדר ההלוואות, שומטת את הקרקע. הצמידו את הטיעון לעדות ולמסמכים, לא להפך.
יתרון המס: מדוע דווקא דרך שרשרת
זהו לב הפרשה, והוא מלמד מדוע המבנה נבנה כפי שנבנה. החברה המשפחתית ביקשה להפחית את המס בישראל באמצעות הוצאות מימון בשיעור גבוה. במקביל, הכנסות המימון ששולמו לחברת האחזקות לא הניבו מס לקופת המדינה. הסיבה נעוצה במעמדם של בעלי השליטה בה באותה עת, הורי הנישום, שלא היו חייבים במס על הכנסות ריבית שהתקבלו מחברה זרה, מכוח היותם תושב ישראל לראשונה ותושב חוזר ותיק.
בית המשפט הדגיש נקודה מכרעת: יתרון מיסויי זה לא היה מושג אילו חברת האחזקות הייתה מלווה את הכספים ישירות לחברה המשפחתית. במילים אחרות, החוליה האמצעית לא שירתה שום תכלית עסקית, אלא רק את התוצאה המיסויית. על משטר המס החל על עולים חדשים ועל תושבים חוזרים ותיקים, ועל השינויים שחלו בו מאז, הרחבתי במאמר על משטר המס לעולים חדשים ולתושבים חוזרים ותיקים.
כדאי לשים לב: פטור לגיטימי לחלוטין בקצה אחד של השרשרת אינו מחסן אותה מפני סיווג כעסקה מלאכותית. השאלה היא אם החוליה האמצעית מוסברת בטעם מסחרי כלשהו מלבד התוצאה.
ההסבר שלא התקבל, והנטל שעבר
משהצטברו הנסיבות, קבע בית המשפט שפקיד השומה הרים את הנטל, וזה עבר לחברה להוכיח שהתנהלותה תקינה ושהיה בה טעם מסחרי. היא לא עמדה בכך.
ההסבר המרכזי שהוצע היה שהפרשי הריבית היוו תשלום לחברה הזרה בעבור סיועה באיתור נכסים בקנדה. בית המשפט דחה זאת משתי סיבות. ראשית, מלבד אמירה בעלמא לא סופקה כל ראיה. שנית, קשה להלום שחברה תושבת בליז תסייע לנישום, שהוא במקור מקנדה ונטען לגביו שהוא מומחה נדל"ן שם, באיתור נכסים בקנדה. גם לא הובהר מדוע נבחרה דרך תשלום כזו, במקום העברת אחוז מהכספים כדמי תיווך, כמקובל.
כדאי לשים לב: הסבר מסחרי חייב להיות גם מגובה בראיות וגם סביר בפני עצמו. הסבר שאינו מתיישב עם מאפייני הצדדים ייבחן בחשדנות אף בלי ראיות נגדיות.
התוצאה האופרטיבית: מדוע דווקא ריבית הבנקים
בקביעת שיעור הוצאות המימון שיותרו בניכוי הראה בית המשפט איזון מעניין. הוא קיבל שיש ממש בטענת החברה שההלוואות הבנקאיות אינן מקבילות באופן מלא להלוואות מהחברה הזרה, שכן כנגד ההלוואות הבנקאיות הועמדו בטוחות בדמות הנכסים, בעוד ההלוואות מהחברה הזרה ניתנו בלי בטחונות ובפרופיל סיכון גבוה יותר.
ואף על פי כן, בהיעדר מקור השוואה קרוב יותר, ובהיעדר הוכחה כלשהי, מלבד טענה בעלמא, שהחברה לא הייתה יכולה ליטול הלוואות מהבנקים ולהעמיד בטוחות נוספות, התקבלה עמדת פקיד השומה. הוצאות המימון הועמדו על שיעור הריבית של ההלוואות הבנקאיות.
כדאי לשים לב: אם אתם חולקים על מקור ההשוואה שבחר פקיד השומה, אל תסתפקו בביקורת עליו. הציגו מקור השוואה חלופי וקרוב יותר, שאם לא כן ייבחר שלו כברירת מחדל.
שאלות ותשובות
האם אי ניכוי מס במקור שולל את ניכוי הוצאות המימון? לא בהכרח. בפסק הדין נקבע שכאשר סמכות המיסוי נתונה למדינה הזרה לפי האמנה, אי ניכוי מס במקור באותה מדינה אינו מעביר את סמכות המיסוי לישראל ואינו שולל את ההכרה בהוצאה.
מהו עקרון אורך הזרוע? העיקרון שלפיו מחירה הכלכלי האמיתי של עסקה בין צדדים קשורים הוא זה שהיה נקבע בין צדדים בלתי קשורים, כל אחד מהם פועל להשאת רווחיו.
האם ניתן להתיר הוצאות מימון בשיעור מופחת במקום לפסלן? כן. כאן לא נפסלו ההוצאות כליל, אלא הועמדו על שיעור הריבית של ההלוואות הבנקאיות, שנבחר בהיעדר מקור השוואה קרוב יותר.
מתי הלוואה בין צדדים קשורים תיחשב מלאכותית? כאשר היא לא הייתה מתקיימת בין צדדים שאינם קשורים, אינה מקיימת את עקרון אורך הזרוע, ומקנה יתרון מיסויי נעדר טעם מסחרי. כאן הצטרפו לכך גרסאות סותרות, היעדר הסכמים ומבנה סיבובי בלי הסבר.
האם פער בפרופיל הסיכון מצדיק שיעור גבוה יותר? בעיקרון כן, ובית המשפט אף הכיר בכך שההלוואות הבנקאיות אינן מקבילות במלואן. אך בהיעדר מקור השוואה חלופי וקרוב יותר, נבחר השיעור הבנקאי.
מה משמעות הפטור שחל בקצה השרשרת? כאן היא הייתה מכרעת. משהכנסות הריבית התקבלו בחברת האחזקות, שבעלי השליטה בה היו פטורים ממס עליהן, נוצר יתרון מיסויי שלא היה נוצר בהלוואה ישירה, וזה שחשף את היעדר הטעם המסחרי במבנה.
האם פסק הדין מהווה הלכה מחייבת? לא. זהו פסק דין של בית המשפט המחוזי. יש לו משקל מנחה, אך לא מעמד של הלכה שנקבעה בבית המשפט העליון.
סיכום
בסוגיה האחרונה בפסק הדין התקבל הערעור ביחס לטענה העיקרית ונדחה ביחס לחלופית. בית המשפט דחה את הניסיון לפסול את הוצאות המימון כליל בשל אי ניכוי מס במקור, וקבע שכאשר סמכות המיסוי נתונה לקנדה לפי האמנה, אי ניכוי שם אינו מעביר את הסמכות לישראל. מנגד, שרשרת ההלוואות עצמה נפסלה כעסקה מלאכותית. השיעור החריג, היעדר ההסכמים, הגרסאות הסותרות בשאלת סדר ההלוואות, הקרבה בין הצדדים, והעובדה שההלוואה לא נפרעה, הצטברו לתמונה של מבנה סיבובי בלי טעם מסחרי. מעל הכול עמד יתרון המס, שנוצר משום שהכנסות הריבית התקבלו בחברת האחזקות שבעלי השליטה בה היו פטורים ממס עליהן, ושלא היה מושג בהלוואה ישירה. אף שההלוואות הבנקאיות אינן מקבילות במלואן, בהיעדר חלופה קרובה יותר הועמדו הוצאות המימון על שיעורן. בסיכומו של ההליך כולו נדחה הערעור בחלקו והתקבל בחלקו, ולא ניתן צו להוצאות, לאור החלטה קודמת בדבר התנהלות המערערים. נזכיר כי מדובר בפסק דין של המחוזי ולא בהלכה מחייבת.
יש לכם הלוואות בין צדדים קשורים?
אתם מממנים פעילות באמצעות הלוואות מצדדים קשורים, ורוצים לוודא שהוצאות המימון יעמדו במבחן אורך הזרוע?
קיבלתם שומה הפוסלת הוצאות מימון או מעמידה את הריבית על שיעור אחר?
משרד עורכי דין KLF Law מתמחה במיסוי בינלאומי, מחירי העברה וליטיגציה מסית. אנו בוחנים את מבנה המימון, בונים את התיעוד לטעם המסחרי ולמקור ההשוואה, ונוודא שאתם משלמים אך ורק את מס האמת.
לתיאום פגישת ייעוץ וליווי משפטי עם המשרד
על הכותב: רוי קריב, עורך דין ויועץ מס בכיר. מייסד KLF Law. תובע לשעבר ביחידה למקרים מיוחדים ברשות המסים. 10+ שנות ניסיון בייעוץ מסי חוצה גבולות, ליטיגציה מסית, וייצוג נישומים בבית המשפט העליון. מייסד ktAi, פלטפורמת AI למיסוי בינלאומי.
חברה משפחתית ישראלית לוותה כ-53 מיליון שקל מחברה תושבת בליז, בריבית של 10 עד 12 אחוזים, בלי בטוחות. באותה תקופה היא לוותה גם מבנקים בחו"ל, בריבית של 2.8 עד 4.4 אחוזים. מקור הכספים אצל החברה מבליז היה חברת האחזקות של אותה משפחה, ובעל השליטה בחברה מבליז היה ידיד קרוב של המשפחה. בקצה השרשרת, הכנסות הריבית התקבלו בחברת האחזקות, ובעלי השליטה בה באותה עת, הורי הנישום, לא היו חייבים במס בגינן.
ביום 13 באוגוסט 2026 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שזו עסקה מלאכותית, והעמיד את הוצאות המימון על שיעור הריבית של הבנקים. אך באותה נשימה דחה את טענתו העיקרית של פקיד השומה, שביקש לפסול את ההוצאות כליל. נבהיר מראש: זהו פסק דין של בית המשפט המחוזי, ולא הלכה של בית המשפט העליון.
עיקרי הדברים
- פקיד השומה טען שהיה על החברה לנכות מס במקור בישראל, ומשלא עשתה כן אין להתיר לה את הוצאות המימון כלל. בית המשפט דחה טענה זו.
- לא הייתה מחלוקת שלחברה מוסד קבע בקנדה, ולפי האמנה עם קנדה סמכות המיסוי נתונה לקנדה. אי ניכוי מס במקור בקנדה אינו מעביר את סמכות המיסוי לישראל.
- בית המשפט קיבל את הטענה החלופית וקבע שההלוואות מהחברה הזרה הן עסקה מלאכותית, שנועדה להפחית מס באופן בלתי נאות.
- יתרון המס נוצר משום שהוצאות המימון הופחתו בישראל, בעוד הכנסות הריבית המקבילות התקבלו בחברת האחזקות, שבעלי השליטה בה לא היו חייבים במס בגינן. היתרון לא היה מושג אילו ההלוואה ניתנה במישרין.
- אף שההלוואות הבנקאיות אינן מקבילות במלואן, בהיעדר מקור השוואה קרוב יותר הועמדו הוצאות המימון על שיעור הריבית הבנקאי.
רקע: שרשרת ההלוואות
חברת האחזקות שבבעלות המשפחה העמידה הלוואה לחברה תושבת בליז, בריבית של 10.5 אחוזים. אותה חברה מבליז העמידה הלוואות לחברה המשפחתית הישראלית, בסכום כולל של כ-53 מיליון שקל, בשיעור של 10 עד 12 אחוזים, צמודות לדולר הקנדי ובלי שעבוד על נכסי החברה. במקביל לוותה החברה המשפחתית גם מתאגידים בנקאיים בחו"ל, בשיעור נמוך בהרבה, 2.8 עד 4.4 אחוזים.
החברה ניכתה הוצאות מימון בגין ההלוואות מהחברה הזרה, בסך כ-4.5 מיליון שקל ו-5.7 מיליון שקל בשתי שנות מס, ולא ניכתה מס במקור בעת תשלומן. ההכרה באותן הוצאות היא שעמדה במרכז הסוגיה. עוד יצוין שהחברה מבליז לא שילמה בפועל את התשלומים לחברת האחזקות בשנים מסוימות, וההלוואה ביניהן לא נפרעה.
זהו החלק החמישי והאחרון בסדרה על אותו פסק דין. בחלקים הקודמים סקרתי את סיווג משיכות הבעלים כדיבידנד, את ההכרעה בעניין הריבית הרעיונית מול הדיבידנד, את תחולתו של הסכם השומה וסוגיית החברה הנשלטת הזרה, ואת דחיית קיזוז ההפסדים בהיעדר שליטה וניהול מישראל.
כדאי לשים לב: פער של פי שלושה ויותר בין השיעור לצד קשור לבין השיעור הבנקאי באותה תקופה הוא דגל אדום, גם כשיש הסבר לפרופיל הסיכון.
הניצחון: אי ניכוי מס במקור בקנדה אינו שולל את ההוצאה
טענתו העיקרית של פקיד השומה נשענה על שרשרת סעיפים. לשיטתו, מקום הפקת ההכנסה של החברה הזרה הוא בישראל לפי סעיף 4א לפקודה, ולכן היה על החברה לנכות מס במקור לפי סעיפים 164 ו-170, ומשלא עשתה כן אין להתיר את ההוצאה לפי סעיף 18(ה).
בסיכומיו צמצם פקיד השומה את הטענה. הוא לא חלק עוד על כך שלחברה מוסד קבע בקנדה, וטענתו הצטמצמה לכך שמשלא ניכתה החברה מס במקור בקנדה, היא לא ראתה בקנדה כבעלת סמכות המיסוי, ולכן היה עליה לנכות בישראל.
בית המשפט דחה זאת, ולא קיבל את הניסיון לפסול את ההוצאות מטעם זה. לפי האמנה בין ישראל לקנדה, סמכות המיסוי אכן נתונה לקנדה. אך אין בכך כדי ללמד שהדין בקנדה מחייב ניכוי מס במקור, או אפילו תשלום מס כלשהו בקשר להוצאות המימון. יתרה מזו, אף אם הייתה חובה כזו בקנדה, העובדה שהחברה נמנעת מתשלום מס שם אינה מלמדת שהיא כופרת בסמכות המס הקנדית, ואינה מעבירה את סמכות המיסוי לישראל. לפיכך, אי ניכוי מס במקור בקנדה אינו שולל את ההכרה בהוצאה בישראל. יוער כי בכך לא הסתיים הדיון, שכן הטענה החלופית של פקיד השומה עוד עמדה על הפרק, וכפי שיפורט היא שהתקבלה.
כדאי לשים לב: זו הבחנה חשובה. שאלת סמכות המיסוי לפי האמנה נפרדת מהשאלה אם קמה חובת ניכוי בפועל במדינה הזרה, ואי עמידה בחובה זרה אינה מקימה חובה מקבילה בישראל.
ההפסד: העסקה שלא הייתה מתקיימת בין זרים
הטענה החלופית של פקיד השומה התקבלה, וכאן נקבעה העסקה המלאכותית. בית המשפט קבע שמדובר בעסקה שלא הייתה יכולה להתקיים בין צדדים שאינם קשורים, שאינה מקיימת את עקרון אורך הזרוע, ושהקנתה לחברה יתרון מיסויי נעדר טעם מסחרי. המסקנה הזו נבנתה בשלושה שלבים, נסיבות מצטברות שעוררו חשד, יתרון מס שהוסבר רק במיסוי, ונטל שעבר לחברה ולא הורם. על עקרון אורך הזרוע ועל בחינת מחירי העברה בין צדדים קשורים הרחבתי במאמר על מחירי העברה בעסקה בין לאומית בין חברות קשורות, ועל ההבחנה העקרונית בין תכנון מס לגיטימי לבין עסקה מלאכותית במאמר על עסקה מלאכותית מול תכנון מס לגיטימי.
הנסיבות שהצטברו מדברות בעד עצמן. ראשית, גרסאות סותרות בשאלת סדר ההלוואות. בסיכומים נטען שתחילה ניתנה ההלוואה מהחברה הזרה לחברה המשפחתית, ורק אחר כך מחברת האחזקות לחברה הזרה. אלא שבעדותו אישר הנישום את ההפך, ואף אישר במפורש שההלוואות שנתנה החברה הזרה ניתנו כנגד ההלוואה שקיבלה מחברת האחזקות. גם הודעת דוא"ל ששלחו מייצגיו לפקיד השומה תמכה בכך. הסכמי ההלוואה עצמם לא הוצגו, ואי הבהירות נזקפה לחובת הנישום.
שנית, לא הובהר מדוע חברת האחזקות לא העמידה את ההלוואה במישרין לחברה המשפחתית, כפי שנהוג באשכול החברות. העסקה הסיבובית, בלי טעם מסחרי נראה לעין, עוררה חשד. שלישית, בעל השליטה בחברה הזרה היה ידיד קרוב של המשפחה. רביעית, ההלוואה לא שולמה עד הסוף, ובשלב מסוים בוטלה או עברה לחברה אחרת בקבוצה, והנישום לא ידע לתת פרטים בסיסיים בעניין. ההלוואה שלטענתו עברה אליו אישית אף לא הופיעה בהצהרת ההון שלו.
כדאי לשים לב: סתירה בין הסיכומים לבין עדות הנישום עצמו, בשאלה בסיסית כמו סדר ההלוואות, שומטת את הקרקע. הצמידו את הטיעון לעדות ולמסמכים, לא להפך.
יתרון המס: מדוע דווקא דרך שרשרת
זהו לב הפרשה, והוא מלמד מדוע המבנה נבנה כפי שנבנה. החברה המשפחתית ביקשה להפחית את המס בישראל באמצעות הוצאות מימון בשיעור גבוה. במקביל, הכנסות המימון ששולמו לחברת האחזקות לא הניבו מס לקופת המדינה. הסיבה נעוצה במעמדם של בעלי השליטה בה באותה עת, הורי הנישום, שלא היו חייבים במס על הכנסות ריבית שהתקבלו מחברה זרה, מכוח היותם תושב ישראל לראשונה ותושב חוזר ותיק.
בית המשפט הדגיש נקודה מכרעת: יתרון מיסויי זה לא היה מושג אילו חברת האחזקות הייתה מלווה את הכספים ישירות לחברה המשפחתית. במילים אחרות, החוליה האמצעית לא שירתה שום תכלית עסקית, אלא רק את התוצאה המיסויית. על משטר המס החל על עולים חדשים ועל תושבים חוזרים ותיקים, ועל השינויים שחלו בו מאז, הרחבתי במאמר על משטר המס לעולים חדשים ולתושבים חוזרים ותיקים.
כדאי לשים לב: פטור לגיטימי לחלוטין בקצה אחד של השרשרת אינו מחסן אותה מפני סיווג כעסקה מלאכותית. השאלה היא אם החוליה האמצעית מוסברת בטעם מסחרי כלשהו מלבד התוצאה.
ההסבר שלא התקבל, והנטל שעבר
משהצטברו הנסיבות, קבע בית המשפט שפקיד השומה הרים את הנטל, וזה עבר לחברה להוכיח שהתנהלותה תקינה ושהיה בה טעם מסחרי. היא לא עמדה בכך.
ההסבר המרכזי שהוצע היה שהפרשי הריבית היוו תשלום לחברה הזרה בעבור סיועה באיתור נכסים בקנדה. בית המשפט דחה זאת משתי סיבות. ראשית, מלבד אמירה בעלמא לא סופקה כל ראיה. שנית, קשה להלום שחברה תושבת בליז תסייע לנישום, שהוא במקור מקנדה ונטען לגביו שהוא מומחה נדל"ן שם, באיתור נכסים בקנדה. גם לא הובהר מדוע נבחרה דרך תשלום כזו, במקום העברת אחוז מהכספים כדמי תיווך, כמקובל.
כדאי לשים לב: הסבר מסחרי חייב להיות גם מגובה בראיות וגם סביר בפני עצמו. הסבר שאינו מתיישב עם מאפייני הצדדים ייבחן בחשדנות אף בלי ראיות נגדיות.
התוצאה האופרטיבית: מדוע דווקא ריבית הבנקים
בקביעת שיעור הוצאות המימון שיותרו בניכוי הראה בית המשפט איזון מעניין. הוא קיבל שיש ממש בטענת החברה שההלוואות הבנקאיות אינן מקבילות באופן מלא להלוואות מהחברה הזרה, שכן כנגד ההלוואות הבנקאיות הועמדו בטוחות בדמות הנכסים, בעוד ההלוואות מהחברה הזרה ניתנו בלי בטחונות ובפרופיל סיכון גבוה יותר.
ואף על פי כן, בהיעדר מקור השוואה קרוב יותר, ובהיעדר הוכחה כלשהי, מלבד טענה בעלמא, שהחברה לא הייתה יכולה ליטול הלוואות מהבנקים ולהעמיד בטוחות נוספות, התקבלה עמדת פקיד השומה. הוצאות המימון הועמדו על שיעור הריבית של ההלוואות הבנקאיות.
כדאי לשים לב: אם אתם חולקים על מקור ההשוואה שבחר פקיד השומה, אל תסתפקו בביקורת עליו. הציגו מקור השוואה חלופי וקרוב יותר, שאם לא כן ייבחר שלו כברירת מחדל.
שאלות ותשובות
האם אי ניכוי מס במקור שולל את ניכוי הוצאות המימון? לא בהכרח. בפסק הדין נקבע שכאשר סמכות המיסוי נתונה למדינה הזרה לפי האמנה, אי ניכוי מס במקור באותה מדינה אינו מעביר את סמכות המיסוי לישראל ואינו שולל את ההכרה בהוצאה.
מהו עקרון אורך הזרוע? העיקרון שלפיו מחירה הכלכלי האמיתי של עסקה בין צדדים קשורים הוא זה שהיה נקבע בין צדדים בלתי קשורים, כל אחד מהם פועל להשאת רווחיו.
האם ניתן להתיר הוצאות מימון בשיעור מופחת במקום לפסלן? כן. כאן לא נפסלו ההוצאות כליל, אלא הועמדו על שיעור הריבית של ההלוואות הבנקאיות, שנבחר בהיעדר מקור השוואה קרוב יותר.
מתי הלוואה בין צדדים קשורים תיחשב מלאכותית? כאשר היא לא הייתה מתקיימת בין צדדים שאינם קשורים, אינה מקיימת את עקרון אורך הזרוע, ומקנה יתרון מיסויי נעדר טעם מסחרי. כאן הצטרפו לכך גרסאות סותרות, היעדר הסכמים ומבנה סיבובי בלי הסבר.
האם פער בפרופיל הסיכון מצדיק שיעור גבוה יותר? בעיקרון כן, ובית המשפט אף הכיר בכך שההלוואות הבנקאיות אינן מקבילות במלואן. אך בהיעדר מקור השוואה חלופי וקרוב יותר, נבחר השיעור הבנקאי.
מה משמעות הפטור שחל בקצה השרשרת? כאן היא הייתה מכרעת. משהכנסות הריבית התקבלו בחברת האחזקות, שבעלי השליטה בה היו פטורים ממס עליהן, נוצר יתרון מיסויי שלא היה נוצר בהלוואה ישירה, וזה שחשף את היעדר הטעם המסחרי במבנה.
האם פסק הדין מהווה הלכה מחייבת? לא. זהו פסק דין של בית המשפט המחוזי. יש לו משקל מנחה, אך לא מעמד של הלכה שנקבעה בבית המשפט העליון.
סיכום
בסוגיה האחרונה בפסק הדין התקבל הערעור ביחס לטענה העיקרית ונדחה ביחס לחלופית. בית המשפט דחה את הניסיון לפסול את הוצאות המימון כליל בשל אי ניכוי מס במקור, וקבע שכאשר סמכות המיסוי נתונה לקנדה לפי האמנה, אי ניכוי שם אינו מעביר את הסמכות לישראל. מנגד, שרשרת ההלוואות עצמה נפסלה כעסקה מלאכותית. השיעור החריג, היעדר ההסכמים, הגרסאות הסותרות בשאלת סדר ההלוואות, הקרבה בין הצדדים, והעובדה שההלוואה לא נפרעה, הצטברו לתמונה של מבנה סיבובי בלי טעם מסחרי. מעל הכול עמד יתרון המס, שנוצר משום שהכנסות הריבית התקבלו בחברת האחזקות שבעלי השליטה בה היו פטורים ממס עליהן, ושלא היה מושג בהלוואה ישירה. אף שההלוואות הבנקאיות אינן מקבילות במלואן, בהיעדר חלופה קרובה יותר הועמדו הוצאות המימון על שיעורן. בסיכומו של ההליך כולו נדחה הערעור בחלקו והתקבל בחלקו, ולא ניתן צו להוצאות, לאור החלטה קודמת בדבר התנהלות המערערים. נזכיר כי מדובר בפסק דין של המחוזי ולא בהלכה מחייבת.
יש לכם הלוואות בין צדדים קשורים?
אתם מממנים פעילות באמצעות הלוואות מצדדים קשורים, ורוצים לוודא שהוצאות המימון יעמדו במבחן אורך הזרוע?
קיבלתם שומה הפוסלת הוצאות מימון או מעמידה את הריבית על שיעור אחר?
משרד עורכי דין KLF Law מתמחה במיסוי בינלאומי, מחירי העברה וליטיגציה מסית. אנו בוחנים את מבנה המימון, בונים את התיעוד לטעם המסחרי ולמקור ההשוואה, ונוודא שאתם משלמים אך ורק את מס האמת.
לתיאום פגישת ייעוץ וליווי משפטי עם המשרד
על הכותב: רוי קריב, עורך דין ויועץ מס בכיר. מייסד KLF Law. תובע לשעבר ביחידה למקרים מיוחדים ברשות המסים. 10+ שנות ניסיון בייעוץ מסי חוצה גבולות, ליטיגציה מסית, וייצוג נישומים בבית המשפט העליון. מייסד ktAi, פלטפורמת AI למיסוי בינלאומי.
