מנגנון הדיבידנד הרעיוני

תקנה 3(א) קובעת שעם קבלת הדיבידנד בידי חברת ביניים רואים אותה כאילו ביצעה חלוקה רעיונית לבעלי מניותיה. ואם מקבל הדיבידנד אינו בעל מניות סופי, רואים גם אותו כמי שביצע חלוקה רעיונית, וכך חוזר חלילה עד לייחוס לבעל המניות הסופי.

תקנה 3(ד) קובעת שבעל המניות הסופי יכלול בדוח שלו את ההכנסה מהדיבידנד הרעיוני ואת חלקו במס שנוכה. הוא אינו משלם מס נוסף, ואף זכאי להחזר אם הניכוי עולה על חבותו.

נקודה זו חשובה להמשך. היחיד מדווח על הכנסה שלא קיבל, מחויב עליה במס לפי שיעורו, ומזוכה במס שנוכה על ידי חברה אחרת בשרשרת. הוא אינו פטור. הוא מוסה, ופשוט לא נדרש לשלם פעם נוספת.
‍

ה-65%, ומה שהוא באמת מייצג

תקנה 3(ה) קובעת שדיבידנד בפועל שיחולק לבעל מניות סופי שיוחס לו דיבידנד רעיוני ייחשב כדיבידנד שלא חולק, עד לסכום של 65% מהדיבידנד הרעיוני שיוחס לו.

ההיגיון ברור כשמציבים את המספרים. אם נוכו 35% במקור, היתרה נטו היא 65%. על סכום זה כבר שולם מס, ובעל המניות כבר דיווח עליו וחויב בגינו, ולכן זרימתו בפועל אליו אינה אירוע מס נוסף אלא קבלת כסף שמוסה קודם לכן.

בדוגמה שבחוזר, בעל מניות שיוחס לו דיבידנד רעיוני של מיליון ש"ח, שממנו נוכו 350,000, נושא יתרה של 650,000 ש"ח שתוכל להגיע אליו בעתיד בלי מס נוסף.
‍

המחסנית

הוראת הביצוע קובעת שהיתרה הזו מנוהלת בתיק היחיד באשף ייעודי, הנפתח כאשר משודר לפחות אחד מהשדות 123, 127 או 083. הנתונים מתעדכנים משנה לשנה ומוצגים לנישום גם בשנים הבאות.

זו אינה טבלה שנתית. זו יתרה נגררת, פר בעל מניות, שנצברת לאורך שנים.

ובעת מכירת מניות החברה, היא יוצאת מהמערכת ונכנסת לחישוב רווח ההון.
‍

תקנה 3(ו): התאמת התמורה

כאן נמצא הלב.

תקנה 3(ו) קובעת מנגנון התאמת תמורה בחישוב רווח ההון של בעל המניות הסופי במכירת מניות חברת ביניים המוחזקת על ידו במישרין. המנגנון חל כשיוחסה ממנה הכנסה מדיבידנד רעיוני שטרם חולקה בפועל, והסכום שיופחת מהתמורה הוא 65% מהרווחים שיוחסו אך טרם חולקו.

בדוגמה שבחוזר, בעל מניות שיתרתו ערב המכירה עמדה על 1,150,000 ש"ח מכר 40% ממניותיו תמורת 5 מיליון ש"ח. הסכום שהופחת מהתמורה הוא 460,000 ש"ח, והתמורה המיוחסת עמדה על 4,540,000 ש"ח.

עד כאן זה נראה כמנגנון למניעת כפל מס, וזה אכן מה שהוא. בעל המניות שילם מס על הכנסה שלא קיבל, ולכן כשהוא מוכר את המניות והמחיר מגלם את אותם רווחים, התמורה מופחתת.

אלא שלמנגנון יש צד שני.
‍

הצד השני: מה קורה לרוכש

החוזר קובע שלצד הפחתת התמורה של בעל המניות הסופי תוקטן בהתאמה גם יתרת הזכות בחברה הנמכרת, ובגין רכיב זה בעל המניות הרוכש ישלם מס על קבלת רווחים מהחברה בהתאם להוראות הפקודה.

הדוגמה שבחוזר ממחישה זאת עד הסוף. לאחר שתי המכירות, בשנת 2029 מחלקת החברה דיבידנד של 1.5 מיליון ש"ח, והחוזר קובע בפשטות שהרוכשים יחויבו במס לפי הוראות הפקודה, ולא יראו בסכום שחולק כאילו לא חולק.

חשוב לנסח זאת בדיוק, משום שקל להחמיץ את ההבחנה.

המוכר אינו נהנה מפטור. הוא חויב במס על הדיבידנד הרעיוני בשלב שבו יוחס לו, לפי שיעור המס החל עליו, בזיכוי המס שנוכה. ההקלה שהוא מקבל בהמשך, בין בקבלת המזומן ובין בהפחתת התמורה, היא ההכרה בכך ששילם.

הרוכש עומד במקום אחר לגמרי. לא יוחס לו דיבידנד רעיוני, הוא לא דיווח על הכנסה, ולא זוכה בשום מס. לכן כשהחלוקה תגיע אליו, היא תחויב במלואה.

התוצאה היא שההקלה אישית לבעל המניות שנשא במס, ואינה נגררת עם המניה. אותם רווחים ייצרו חבות מס בידי המוכר בשלב הרעיוני, וייצרו אותה שוב בידי הרוכש בעת החלוקה בפועל. התקנות והחוזר אינם נדרשים לשאלה הזו.
‍

המשמעות המעשית

מכאן נגזרות כמה מסקנות למי שמלווה עסקאות בחברות פרטיות.

ראשית, קיומה של יתרת דיבידנד רעיוני שלא חולק הוא פריט בדיקת נאותות לכל דבר. היתרה עצמה נראית בספרים, כיתרת זכות של בעל המניות, אך מה שאינו נראה בהם הוא חבות המס שהיא תייצר אצל הרוכש בעת חלוקה עתידית. יתרת זכות אינה התחייבות מס, והפער בין השתיים הוא בדיוק מה שנוטים לפספס.

שנית, הוא משפיע על תמחור. תמורה שנקבעה בלי לתת עליו את הדעת מגלמת רווחים שהרוכש יידרש לשלם עליהם מס מלא בבוא העת, בעוד שאותם רווחים כבר נשאו מס בידי המוכר.

שלישית, היתרה מנוהלת בשני מקומות במקביל. בתיק בעל המניות, במחסנית, ובספרי החברה כיתרת זכות של בעל המניות. הדוגמה שבחוזר מציגה את שתיהן, ומראה כיצד יתרת הזכות בספרים קטנה עם כל חלוקה ועם כל מכירה. את שתיהן יש לבקש, לצד האישורים שהחברה המחלקת ובעלות המניות שמעליה נדרשות להנפיק לפי תקנות 2(ב), 3(ב) ו-3(ג).

רביעית, ההגדרה הרחבה של חברת ביניים מחייבת בדיקה גם כשהחברה הנרכשת עצמה לא חילקה דבר. די בכך שחברה מתחתיה בשרשרת בחרה במסלול.
‍

סיכום

המסלול של סעיף 81ב(ב)(3) נועד לתמרץ חלוקת רווחים, והוא עושה זאת. אבל הוא יוצר גם יתרה שנגררת בתיק בעל המניות, ומשנה את חלוקת נטל המס בין הצדדים לעסקה עתידית.

ההקלה שייכת למי שנשא במס, ולא למניה. מי שקונה מניות בחברת ביניים בלי לבדוק את היתרה, קונה זכות לרווחים שכבר מוסו פעם אחת, וישלם עליהם שוב.

‍